“On me demande souvent ce que j’ai appris en premier, le théâtre ou la danse. c’est une question à laquelle je n’arrive pas à répondre. ca s’est fait ensemble, naturellement. du coup, mes créations sont un mélange de danse et de théâtre, ni vraiment l’un ou l’autre mais les deux”
קלי איאש נולדה בצרפת, 1987, בוגרת תואר ראשון בתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בסביבה מאוניברסיטת תל אביב. למדה במסגרות שונות מהן ספגה ויצרה את השילוב שבין המשחק למחול, מתוכם: פרידנס בניו יורק, ז'אק לקוק בפריז, סדנאות בסיד שבזלצבורג, אצל הכוריאוגרפים מאיה לוי ואננדו במארס בפרפורמנס, ועוד.
משנת 2015 קלי יוצרת באופן קבוע יצירות לבמה ולמסך, היא יצרה את אנסמבל "ביזאר" בשנת 2012, איתו היא מופיעה בארץ ובעולם והצטרפה לעמותת הכוריאוגרפים בשנת 2023.
איאש זכתה במלגות אמן שונות מתוכן: מלגת אמן מטעם "קרן מורשת" גוש קטיף (2023), מלגת שהות אמן "סדנאות הבמה" (2019), מלגת Culture Lab מטעם המכון הצרפתי בתל אביב לשהות בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון באביניון צרפת (2016), במענק קרן רבינוביץ' לאמנויות עבור היצירה ״אקווריום״ (2016).
ביצירותיה קלי בחיפוש תמידי אחרי החיבור שבין מחול לתיאטרון, בין דרמה לקומדיה, בין ריאליסטי לסוראליסטי ובין עמוק לשטחי. אלה מתחים חוזרים ובולטים ביצירותיה.
בין יצירותיה, "נא לא להרגיש" (2023), "שתי טיפות פעמיים ביום" (2019), "היפנוזה" (2018), "אקווריום" (2016), "ויטרינה" (2017) שכה בפרס ציון לשבח בתחרות פסטיבל האביב, "גברת וספסל" (2014), "שוליה דנגרי" (2014), "רציף 8" (2013) מחווה למחזה 'מחכים לגודו' של סמואל בקט, "יותר משחור לבן" (2012). הם עלו בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם מתוכם: בפסטיבל תל אביב דאנס בסוזן דלל, בתיאטרון הסימטה, בפסטיבל נא לגעת, פסטיבל האישה בחולון, פבטיבל קולה של המילה בירושלים ועוד רבים בארץ. הם הופיעו גם בפסטיבלים בעולם כגון: פסטיבל 'אבונדנאנס' בשבדיה, ופסטיבל 'תנועה עכשווית' בפריז.
יצירותיה, "Voiceless" (2024), ו"הגל" (2021) הן יצירות וידאו-דאנס במדיה שמשלב בין אמנות הקולנוע והמחול, היצירות רצות בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם.
קלי מתגוררת ויוצרת בישראל.
Dubbing, singing, and storytelling for TV series, movies,
"איאש תרגמה לבמה את הקרע הפנימי שלה בין שתי תשוקותיה הגדולות. למרות שהמופע מייצר בסופו של דבר אמירה אופטימית על חיבור, הוא מהווה דווקא תזכורת לשלשלאות בהן כובלת הדת היהודית יצירה נשית מחד, ולחוסר הסובלנות מצד עולם המחול החילוני מאידך."
"גם ככה אנחנו הולכים לשמוע את מי שישמיע לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע"